פול נורפלוס(1927-2005): נולד בפריז והתגורר בבלגיה במהלך ילדותו. בשנות המלחמה, כשהיה בן 15, ברח מאנטוורפן שבבלגיה לשוויץ, ביחד עם כמה מחבריו. לאחר מכן השתתף בארגון הפרטיזאנים ושרד את המלחמה. השתתף במלחמת השחרור ולאחריה חזר לבלגיה ושם חי עד מותו.
בעבודתי כתבתי מכתב בשמו ,להוריו ואחיו (סבי) שנשארו בבלגיה בזמן המלחמה.
למשפחתי היקרה
אני כותב לכם מכתב זה, בתקווה שיגיע אליכם, מתוך רצון להתנצל. לא הייתי צריך להשאיר אתכם כך מאחור, הייתי צריך לשכנע אתכם לבוא איתי, להישאר איתי. בכל אופן, אני מקווה שהצלחתם לשרוד כפי שאני הצלחתי. אני עובד כאן, בשוויץ, מתקן ובונה כבישים, עובר מעיר לעיר כפליט. כידוע לכם, הייתי צריך לעבור מאנטוורפאן עד לשוויץ דרך צרפת, הנשלטת ברובה ע"י הגרמנים. זייפתי תעודות מעבר והשתמשתי בתפוחי אדמה כחותמות. יתר על כן, הייתי צריך לשמור את תעודותיי היהודיות במקום מחבוא כדי שהשוויצרים יתנו לי להישאר כפליט. כמה שאני רוצה לספר לכם מה עברתי, אבל אני לא יכול. כמה סבל וחשש עברתי עם חבריי במהלך המסע הזה, כמה דחקתי בנו להמשיך ולא לוותר, כמה פעמים הייתי מוקף באויבינו ה-S.S. פעם אחת נכנסנו בטעות למסעדה מלאה בהם אבל למזלנו, אף אחד לא חשד. כמעט וכבר נתפסנו פעמיים, אבל תמיד האיר לנו המזל. בק"מ האחרונים לפני שוויץ, היינו צריכים לעבור ביער עבות באזור היורה, המפריד בין צרפת לשוויץ. זה היה יום חורפי קר והלילה עמד בפתחו. השלג הגיע לנו עד הברכיים, הרגשנו כאילו עצמותינו קפאו. איבדנו את הכיוון, חבריי רצו לחזור במקום ללכת לאיבוד. ואז קרה נס- אני נזכרתי במשהוא- הטחב. באירופה הוא פונה לכיוון צפון, ניצלנו! בזכות הטחב ידענו לפנות מזרחה לשוויץ. ואז, בקצה היער, ראינו כביש; הגבול. כמה מטרים אחריו, ראינו בית חווה. פתאום, דלת הבית נפתחה וראינו משהוא קורא לנו להיכנס. רצנו לשם ואחרי שכולנו נכנסנו והדלת נסגרה, שמענו רכב עובר. הסתכלתי מהחלון וראיתי שזה רכב צבא גרמני. החוואי שאירח אותנו היה כה נחמד. הוא נתן לנו לאכול ואמר שאנחנו יכולים להישאר ללון אצלו בימים הקרובים. אפשר לומר שבזכותו נצלנו. כמה ימים אחר כך נסענו לעיר הקרובה להירשם כפליטים ומשם הפנו אותנו לעבודת הכבישים שספרתי לכם עליה.
אני מצטער אבל אין לי עוד הרבה זמן לסיים את המכתב הזה. שמעתי מאחד העובדים שהוא חלק מארגון הפרטיזאנים ושהם מחפשים אנשים חדשים שיצטרפו ויעזרו להם. אז מחר, הוא יביא אותי ועוד כמה אנשים למחבואם ביער. החל ממחר אהיה פרטיזאן! אז דבר אחד אחרון- תשרדו, על תוותרו על חייכם, כמו שאני עשיתי. ותזכרו, אנחנו יהודים, זה מה ששומר על האנושיות שלנו בימים קשים אלו. זה מה שהופך אותנו למיוחדים. אני מבטיח לא לאבד תקווה ולחזור לחפש אתכם אחרי המלחמה.
שלכם, פול
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה