הצג מפה גדולה יותר
סבי,סלומון נולד בביתו שבאנטוורפן,רחוב lentestraat 24 בשנת 1935 בבלגיה.הוא נולד למשפחה ענייה מאוד.אביו(פסח)היה בנאי(מקצוע שלא הביא הרבה כסף)ואמו לא עבדה.היה לו אח גדול ושמו פול (הייתה לו גם אחות שנולדה לפניו אך מתה בגיל 6 חודשים.הוא לא יודע איך קוראים מאחר וניפטרה לפני שנולד)
כשהיה ילד צעיר בשנים היה סבי נוסע עם משפחתו בקייץ לטיול בעיר kalmhout. הוא גם זוכר שהם היו נוסעים לחוף הים ב-st anneke ול"רציף אמריקה"(נמל אנטוורפן) שם היו צופים באוניות שבאו מאמריקה מה שגרם להם לחשוב על ה"עולם החדש" ועל עתיד טוב יותר...
לסבי זיכרון מוקדם מהוריו שכשהיו מתווכחים ביניהם,היו מנהלים את הוויכוח בפולנית כדי שסבי לא יבין.
בגלל המצב הכלכלי הקשה,סבי זוכר שאביו היה הולך לבית הכנסת לעבוד גם בתור חזן ובכל יום שישי היה שומע את אבא שלו מתאמן על פיתוח קול.
בשנת 1942, אביו נלקח למחנה ההשמדה.ובאחת מהפשיטות של הפשיסטים הבלגים, אשר אספו יהודים ברחובות והעבירו אותם לגרמנים.(למרות שהגרמנים בקשו מהפשיסטים 1000 יהודים,הפשיסטים הביאו להם 1200!)
בפשיטות השתתפו רק פשיסטים שלבשו חולצות שחורות.
כדי לעבור מעיר לעיר ברכבת היה צריך לקבל אישור (pass).אמו של סבי פנתה לרשויות והסבירה שהיא צריכה לנסוע לבריסל(עיר הבירה) כדי לראות רופא נשים.בתחילה היא לא קבלה אישור לילדיה אבל מאחר והיתה אשה חזקה ובעלת כשר שיכנוע(אשר זכור לסבי מאד) הצליחה לשכנע את בודק הכרטיסים שיתן גם לילדים לעבור.
בזמן המלחמה עברו להתגורר בבריסל,אחיו של סבי ,פול החליט להמלט לשוויץ. מאחר ולא היו לו הניירות הדרושים, הוא זייף את כל הניירות ואת החותמות זייף בעזרת תפוח אדמה(הוא שרטט על תפוח האדמה את החותמות ואיתו חתם).
הרבה חברים אמרו לו שהניירות לא זויפו טוב ושהם לא יעזרו לו ,אבל הוא בכל זאת נסע כי חש, שלא היה עתיד בבלגיה.
את מסעו התחיל ברכבת עד צרפת והמשיך ברגל לשוויץ עם עוד כמה חברים בני 15.הם הצליחו לעבור את הגבול.ואת המלחמה עבר במחנה פליטים בשוויץ למחתרת הצרפתית התגייס בסוף המלחמה.
בזמן הזה בבריסל הלך סבי לבית הספר,למרות שעל פי גילו היה אמור להיות בגן,מאחר וכיהודי לא נתנו לו להיכנס לגן!
אביו של סבי נחטף ע'י הגרמנים בבריסל בשנת1942 והטרגדיה התרחשה,כאשר הגיע הגסטאפו וחטף את אמו לתוך מכונית,מי שהיה עד למאורע,סיפר שאמו לא צעקה"בני"או אפילו הביטה לעברו,כדי שהגרמנים לא יקחו גם אותו.סבי שהיה אז ילד קטן בן שבע,נישאר לעמוד המום ברחוב,עד שנילקח על ידיי אחד השכנים,לראשי הקהילה היהודית.משם הועבר לחסות בית היתומים HOME DE WEZENBAK ולאחר מכן ל בית הייתומים MIRAVALLE
בזמן המלחמה שהה סבי עם יתומים יהודים אחרים בבית היתומים.
התנאים בביתי היתומים היו קשים,המיבנה שנועד להכיל עד 30 ילדים,הכיל בפועל140!כולם ישנו באולם הגדול,פרטיות לא היתה מוכרת.
במשך שנות המילחמה אי אפשר היה לצאת לבית הספר.את הזמן היו מעבירים בטיולים בקירבת מקום.כמובן שהיה עליהם לשאת את הטלאי הצהוב.
יש לציין שמלכת בלגיה, אליזבט דרשה מהגנרל הגרמני שהוצב בבלגיה ,לא לפגוע ביתומים.הוא התחייב לעשות זאת עד להגיעם לגיל 16.
התחושה תמיד היתה שהחיים הם שבריריים,יום אחד אתה קיים,אין לדעת מה יהיה איתך מחר.
התזונה היתה דלה מאד,קשה היה לטפל בכל כך הרבה ילדים,רופא היה מגיע רק במצבים אנושים.
המטפלות היו יהודיות.רובן אחיות שניסו ככל יכולתן לתת לילדים טיפול הולם,אך כמובן שהיה בלתי אפשרי לתת יחס אמהי אישי לכל כך הרבה יתומים.
בסהך הכל אין הוא מתלונן על התקופה בה שהה בבית היתומים,אמנם אי אפשר היה ללכת לבית ספר,אבל תמיד ניסו לישמור על מוראל גבוה ולמצוא תעסוקה.
בזמן חג הפסחא של1944 הוחבאו כל הילדים במוסדות חינוך קתוליים על מנת שהגרמנים לא יקחו את הילדים בימיה האחרונים של המלחמה ,למחנות השמדה. סבי שהה בHERNET מצפון לLEUVEN למשך 15 יום!
כשנגמרה המלחמה מצאו חלק מהילדים שארי משפחה שחזרו שחזרו לחפש אחריהם. כשנה וחצי לאחר המלחמה השתתף סבי בתחרות פינג פונג של הקהילה היהודית בבלגיה, שניגשה אליו מורתו כולה נרגשת וסיפרה לו שראתה את שם משפחתו מופיע על לוח התוצאות של המשחקים, אך השם הפרטי היה של אחיו, כך מצאו שני האחים זה את זה.
בזמן נעוריו למד סבי להיות טכנאי שיניים, הוא עבד בתחום זמן מועט, שבגיל 19 נאלץ להתגייס לצבא למשך 18 חודש שם שירת בבית הספר לשוטרים,במנהלה..
כשהשתחרר עבר לגור עם אחיו הגדול.
באותם זמנים קשה היה למצוא עבודה כטכנאי שיניים לכן עבד כאיש אחזקה וכמוכר בכל בו גדול בבריסל.
בד בבד למד להיות בוקע יהלומים באנטוורפן ובסיום לימודיו החל לעבוד בתחום עד שיצא לגימלאות.
בשנת 1960 הוא גר בגפו ולכן לא הבחין מיד בירידה בשמיעתו, רק בשנת 1962 נותח באוזניו, היה עליו לנסוע לעיר בורדו שבצרפת, מאחר ורק שם ניתחו בטכניקה מיוחדת לבעיית השמיעה שממנה סבל.
הוא נותח בשתי אוזניו והחלים יפה, אך לצערו הרב הניתוח לא הצליח למנוע את התדרדרות המחלה.
מאז ועד היום נותח לפחות 11 פעמים באוזניו אך שמיעתו כמעט ואבדה.
כשהיה בן 30 שנה פגש את סבתי קלודין במועדון LA CANNE A SUCRE "קנה סוכר" שבבריסל.
הם התחתנו ב-10 לאוקטובר 1964, נולדו להם 3 בנים מקסימים אשר לטענת סבי חונכו בצורה נהדרת, סבתי נשארה בבית לגידול הילדים, מאחר שבשלב זה בחייו התפרנס יפה מאוד ולכן לא נאלצה לצאת לעבודה.
כשהילדים היו קטנים ועד בגרותם בילתה המשפחה יחדיו בבית אשר בכפר ששימש אותם כבית קיץ, משם זכורים לו רק רגעי אושר.
"מספר אנשים היוו דמויות משמעותיות בחיי" אומר סבי," מאחר ולא גדלתי עם הורים הייתה דודתה של אישתי, קוקלין דמות שנשאתי עיני אליה בהערכה רבה, היא הייתה בין הנשים הראשונות שהגיעו למעמד בכיר ביותר בבנק בלגיה.
בשנת 1985 היא נפטרה, אפשר לאמר שזכיתי ללמוד ממנה רבות."
הדמות השניה המשמעותית בחיי הייתה אחי, חשוב לזכור שהייתה לו ילדות שונה לגמרי משלי, זאת מאחר וגדל עם הורינו עד גיל 16 ואילו אני רק עד גיל 7.
היה ביננו פער של 9 שנים זה מזה ומשום כך לא היו ביננו יחסי חברות אלא יותר של אחוות אחים וכבוד זה לזה.
פול אחי היה זה שהפנה אותי לתחום היהלומים, וכשהתחתנתי עזר לי להתארגן ברכישת דירה והתחלת חיי כאיש משפחה.
גרנו בניין אחד ליד השני והיינו נהנים להפגש לארוחות או סתם לשיחה על כוס קפה מדי פעם, למרות כל זאת תמיד התייחסתי אליו כאח הבוגר והמנוסה.
במותו בשנת 2003 הוא חסר לי מאחר ולא נשאר ממשפחתי הראשונית איש, מלבד הזכרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה