התנגדות יהודים בשואה- עבודה יצרתית

פול נורפלוס(1927-2005): נולד בפריז והתגורר בבלגיה במהלך ילדותו. בשנות המלחמה, כשהיה בן 15, ברח מאנטוורפן שבבלגיה לשוויץ, ביחד עם כמה מחבריו. לאחר מכן השתתף בארגון הפרטיזאנים ושרד את המלחמה. השתתף במלחמת השחרור ולאחריה חזר לבלגיה ושם חי עד מותו.
בעבודתי כתבתי מכתב בשמו ,להוריו ואחיו (סבי) שנשארו בבלגיה בזמן המלחמה.

למשפחתי היקרה

אני כותב לכם מכתב זה, בתקווה שיגיע אליכם, מתוך רצון להתנצל. לא הייתי צריך להשאיר אתכם כך מאחור, הייתי צריך לשכנע אתכם לבוא איתי, להישאר איתי. בכל אופן, אני מקווה שהצלחתם לשרוד כפי שאני הצלחתי. אני עובד כאן, בשוויץ, מתקן ובונה כבישים, עובר מעיר לעיר כפליט. כידוע לכם, הייתי צריך לעבור מאנטוורפאן עד לשוויץ דרך צרפת, הנשלטת ברובה ע"י הגרמנים. זייפתי תעודות מעבר והשתמשתי בתפוחי אדמה כחותמות. יתר על כן, הייתי צריך לשמור את תעודותיי היהודיות במקום מחבוא כדי שהשוויצרים יתנו לי להישאר כפליט. כמה שאני רוצה לספר לכם מה עברתי, אבל אני לא יכול. כמה סבל וחשש עברתי עם חבריי במהלך המסע הזה, כמה דחקתי בנו להמשיך ולא לוותר, כמה פעמים הייתי מוקף באויבינו ה-S.S. פעם אחת נכנסנו בטעות למסעדה מלאה בהם אבל למזלנו, אף אחד לא חשד. כמעט וכבר נתפסנו פעמיים, אבל תמיד האיר לנו המזל. בק"מ האחרונים לפני שוויץ, היינו צריכים לעבור ביער עבות באזור היורה, המפריד בין צרפת לשוויץ. זה היה יום חורפי קר והלילה עמד בפתחו. השלג הגיע לנו עד הברכיים, הרגשנו כאילו עצמותינו קפאו. איבדנו את הכיוון, חבריי רצו לחזור במקום ללכת לאיבוד. ואז קרה נס- אני נזכרתי במשהוא- הטחב. באירופה הוא פונה לכיוון צפון, ניצלנו! בזכות הטחב ידענו לפנות מזרחה לשוויץ. ואז, בקצה היער, ראינו כביש; הגבול. כמה מטרים אחריו, ראינו בית חווה. פתאום, דלת הבית נפתחה וראינו משהוא קורא לנו להיכנס. רצנו לשם ואחרי שכולנו נכנסנו והדלת נסגרה, שמענו רכב עובר. הסתכלתי מהחלון וראיתי שזה רכב צבא גרמני. החוואי שאירח אותנו היה כה נחמד. הוא נתן לנו לאכול ואמר שאנחנו יכולים להישאר ללון אצלו בימים הקרובים. אפשר לומר שבזכותו נצלנו. כמה ימים אחר כך נסענו לעיר הקרובה להירשם כפליטים ומשם הפנו אותנו לעבודת הכבישים שספרתי לכם עליה.
אני מצטער אבל אין לי עוד הרבה זמן לסיים את המכתב הזה. שמעתי מאחד העובדים שהוא חלק מארגון הפרטיזאנים ושהם מחפשים אנשים חדשים שיצטרפו ויעזרו להם. אז מחר, הוא יביא אותי ועוד כמה אנשים למחבואם ביער. החל ממחר אהיה פרטיזאן! אז דבר אחד אחרון- תשרדו, על תוותרו על חייכם, כמו שאני עשיתי. ותזכרו, אנחנו יהודים, זה מה ששומר על האנושיות שלנו בימים קשים אלו. זה מה שהופך אותנו למיוחדים. אני מבטיח לא לאבד תקווה ולחזור לחפש אתכם אחרי המלחמה.
שלכם, פול

סיפור חיי סבי-סלומון נורפלוס

הצג מפה גדולה יותר






סבי,סלומון נולד בביתו שבאנטוורפן,רחוב lentestraat 24 בשנת 1935 בבלגיה.הוא נולד למשפחה ענייה מאוד.אביו(פסח)היה בנאי(מקצוע שלא הביא הרבה כסף)ואמו לא עבדה.היה לו אח גדול ושמו פול (הייתה לו גם אחות שנולדה לפניו אך מתה בגיל 6 חודשים.הוא לא יודע איך קוראים מאחר וניפטרה לפני שנולד)
כשהיה ילד צעיר בשנים היה סבי נוסע עם משפחתו בקייץ לטיול בעיר kalmhout. הוא גם זוכר שהם היו נוסעים לחוף הים ב-st anneke ול"רציף אמריקה"(נמל אנטוורפן) שם היו צופים באוניות שבאו מאמריקה מה שגרם להם לחשוב על ה"עולם החדש" ועל עתיד טוב יותר...

לסבי זיכרון מוקדם מהוריו שכשהיו מתווכחים ביניהם,היו מנהלים את הוויכוח בפולנית כדי שסבי לא יבין.
בגלל המצב הכלכלי הקשה,סבי זוכר שאביו היה הולך לבית הכנסת לעבוד גם בתור חזן ובכל יום שישי היה שומע את אבא שלו מתאמן על פיתוח קול.

בשנת 1942, אביו נלקח למחנה ההשמדה.ובאחת מהפשיטות של הפשיסטים הבלגים, אשר אספו יהודים ברחובות והעבירו אותם לגרמנים.(למרות שהגרמנים בקשו מהפשיסטים 1000 יהודים,הפשיסטים הביאו להם 1200!)
בפשיטות השתתפו רק פשיסטים שלבשו חולצות שחורות.

כדי לעבור מעיר לעיר ברכבת היה צריך לקבל אישור (pass).אמו של סבי פנתה לרשויות והסבירה שהיא צריכה לנסוע לבריסל(עיר הבירה) כדי לראות רופא נשים.בתחילה היא לא קבלה אישור לילדיה אבל מאחר והיתה אשה חזקה ובעלת כשר שיכנוע(אשר זכור לסבי מאד) הצליחה לשכנע את בודק הכרטיסים שיתן גם לילדים לעבור.

בזמן המלחמה עברו להתגורר בבריסל,אחיו של סבי ,פול החליט להמלט לשוויץ. מאחר ולא היו לו הניירות הדרושים, הוא זייף את כל הניירות ואת החותמות זייף בעזרת תפוח אדמה(הוא שרטט על תפוח האדמה את החותמות ואיתו חתם).
הרבה חברים אמרו לו שהניירות לא זויפו טוב ושהם לא יעזרו לו ,אבל הוא בכל זאת נסע כי חש, שלא היה עתיד בבלגיה.
את מסעו התחיל ברכבת עד צרפת והמשיך ברגל לשוויץ עם עוד כמה חברים בני 15.הם הצליחו לעבור את הגבול.ואת המלחמה עבר במחנה פליטים בשוויץ למחתרת הצרפתית התגייס בסוף המלחמה.

בזמן הזה בבריסל הלך סבי לבית הספר,למרות שעל פי גילו היה אמור להיות בגן,מאחר וכיהודי לא נתנו לו להיכנס לגן!

אביו של סבי נחטף ע'י הגרמנים בבריסל בשנת1942 והטרגדיה התרחשה,כאשר הגיע הגסטאפו וחטף את אמו לתוך מכונית,מי שהיה עד למאורע,סיפר שאמו לא צעקה"בני"או אפילו הביטה לעברו,כדי שהגרמנים לא יקחו גם אותו.סבי שהיה אז ילד קטן בן שבע,נישאר לעמוד המום ברחוב,עד שנילקח על ידיי אחד השכנים,לראשי הקהילה היהודית.משם הועבר לחסות בית היתומים HOME DE WEZENBAK ולאחר מכן ל בית הייתומים MIRAVALLE

בזמן המלחמה שהה סבי עם יתומים יהודים אחרים בבית היתומים.


התנאים בביתי היתומים היו קשים,המיבנה שנועד להכיל עד 30 ילדים,הכיל בפועל140!כולם ישנו באולם הגדול,פרטיות לא היתה מוכרת.
במשך שנות המילחמה אי אפשר היה לצאת לבית הספר.את הזמן היו מעבירים בטיולים בקירבת מקום.כמובן שהיה עליהם לשאת את הטלאי הצהוב.
יש לציין שמלכת בלגיה, אליזבט דרשה מהגנרל הגרמני שהוצב בבלגיה ,לא לפגוע ביתומים.הוא התחייב לעשות זאת עד להגיעם לגיל 16.
התחושה תמיד היתה שהחיים הם שבריריים,יום אחד אתה קיים,אין לדעת מה יהיה איתך מחר.

התזונה היתה דלה מאד,קשה היה לטפל בכל כך הרבה ילדים,רופא היה מגיע רק במצבים אנושים.
המטפלות היו יהודיות.רובן אחיות שניסו ככל יכולתן לתת לילדים טיפול הולם,אך כמובן שהיה בלתי אפשרי לתת יחס אמהי אישי לכל כך הרבה יתומים.
בסהך הכל אין הוא מתלונן על התקופה בה שהה בבית היתומים,אמנם אי אפשר היה ללכת לבית ספר,אבל תמיד ניסו לישמור על מוראל גבוה ולמצוא תעסוקה.
בזמן חג הפסחא של1944 הוחבאו כל הילדים במוסדות חינוך קתוליים על מנת שהגרמנים לא יקחו את הילדים בימיה האחרונים של המלחמה ,למחנות השמדה. סבי שהה בHERNET מצפון לLEUVEN למשך 15 יום!


כשנגמרה המלחמה מצאו חלק מהילדים שארי משפחה שחזרו שחזרו לחפש אחריהם. כשנה וחצי לאחר המלחמה השתתף סבי בתחרות פינג פונג של הקהילה היהודית בבלגיה, שניגשה אליו מורתו כולה נרגשת וסיפרה לו שראתה את שם משפחתו מופיע על לוח התוצאות של המשחקים, אך השם הפרטי היה של אחיו, כך מצאו שני האחים זה את זה.

בזמן נעוריו למד סבי להיות טכנאי שיניים, הוא עבד בתחום זמן מועט, שבגיל 19 נאלץ להתגייס לצבא למשך 18 חודש שם שירת בבית הספר לשוטרים,במנהלה..
כשהשתחרר עבר לגור עם אחיו הגדול.
באותם זמנים קשה היה למצוא עבודה כטכנאי שיניים לכן עבד כאיש אחזקה וכמוכר בכל בו גדול בבריסל.
בד בבד למד להיות בוקע יהלומים באנטוורפן ובסיום לימודיו החל לעבוד בתחום עד שיצא לגימלאות.
בשנת 1960 הוא גר בגפו ולכן לא הבחין מיד בירידה בשמיעתו, רק בשנת 1962 נותח באוזניו, היה עליו לנסוע לעיר בורדו שבצרפת, מאחר ורק שם ניתחו בטכניקה מיוחדת לבעיית השמיעה שממנה סבל.
הוא נותח בשתי אוזניו והחלים יפה, אך לצערו הרב הניתוח לא הצליח למנוע את התדרדרות המחלה.
מאז ועד היום נותח לפחות 11 פעמים באוזניו אך שמיעתו כמעט ואבדה.

כשהיה בן 30 שנה פגש את סבתי קלודין במועדון LA CANNE A SUCRE "קנה סוכר" שבבריסל.
הם התחתנו ב-10 לאוקטובר 1964, נולדו להם 3 בנים מקסימים אשר לטענת סבי חונכו בצורה נהדרת, סבתי נשארה בבית לגידול הילדים, מאחר שבשלב זה בחייו התפרנס יפה מאוד ולכן לא נאלצה לצאת לעבודה.
כשהילדים היו קטנים ועד בגרותם בילתה המשפחה יחדיו בבית אשר בכפר ששימש אותם כבית קיץ, משם זכורים לו רק רגעי אושר.

"מספר אנשים היוו דמויות משמעותיות בחיי" אומר סבי," מאחר ולא גדלתי עם הורים הייתה דודתה של אישתי, קוקלין דמות שנשאתי עיני אליה בהערכה רבה, היא הייתה בין הנשים הראשונות שהגיעו למעמד בכיר ביותר בבנק בלגיה.
בשנת 1985 היא נפטרה, אפשר לאמר שזכיתי ללמוד ממנה רבות."
הדמות השניה המשמעותית בחיי הייתה אחי, חשוב לזכור שהייתה לו ילדות שונה לגמרי משלי, זאת מאחר וגדל עם הורינו עד גיל 16 ואילו אני רק עד גיל 7.
היה ביננו פער של 9 שנים זה מזה ומשום כך לא היו ביננו יחסי חברות אלא יותר של אחוות אחים וכבוד זה לזה.
פול אחי היה זה שהפנה אותי לתחום היהלומים, וכשהתחתנתי עזר לי להתארגן ברכישת דירה והתחלת חיי כאיש משפחה.
גרנו בניין אחד ליד השני והיינו נהנים להפגש לארוחות או סתם לשיחה על כוס קפה מדי פעם, למרות כל זאת תמיד התייחסתי אליו כאח הבוגר והמנוסה.
במותו בשנת 2003 הוא חסר לי מאחר ולא נשאר ממשפחתי הראשונית איש, מלבד הזכרונות.

סרטון מסע חיי סבי

אלבום תמונות

סיפור חיי סבתי קלודין נורפלוס

בתאריך 9.12.1938 נלדה סבתי קלודין (אמו של אבי) באנטוורפן , בריסל בלגיה.
אביה נולד בבלגיה ב­- 14.02.1907למשפחה פרוקופונית (דוברת צרפתית). הוא נפטר כשהוא בן 37 בלבד, ממחלת השחפת, שבזמנו עדיין לא היה טיפול או חיסון להצלת חיים.
סבתי הייתה אז בת 6 ולא יודעת הרבה על אביה, בזמנו לא היה נהוג לדבר יותר מדי ולשקוע בזיכרונות, הזמנים היו קשים ואמה נאלצה לעבוד קשה למחייתה.
האם נולדה אף היא בבריסל ב-13.4.1903 היא הייתה תופרת ועבדה בביתה.
כשסבתי הייתה בת 24 נפטרה אמה מסרטן.

בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה סבתי בת 4.זכרון עמוק נחקק במוחה כשהופצצה בלגיה בשלהי המלחמה ע"י מפציצים גרמנים מהאוויר, היא הסתתרה מתחת לשולחן שעליו הונח מזרן אשר היה אמור למנוע הדף או רסיסי פגזים מלחדור לשולחן ולפגוע בה.
כשהייתה בת 15נאלצה להפסיק ללמוד ובגלל המצב הכלכלי הקשה (אמה הייתה המפרנסת היחידה) התחילה אף היא לעבוד כתופרת.

אמה אסרה עליה לבלות עם חברותיה, או אפילו לקרוא ספרים ולעיתים בחשאי הייתה מתעוררת במשך לילה וקוראת לאורו של נר.
פעם בשבוע בשבת היו נוהגת סבתי ואימה לצאת לסרט או לשתות בירה בפאב,(בילוי שגור בבלגיה מה גם שבאותה תקופה לא חל החוק האוסר על שתיית אלכהול מתחת לגיל 18.
כשהייתה בת 18 ועמדה בזכות עצמה, התחילה לבלות עם חברותיה, לצאת למסיבות וגם למועדונים.
באחד מאותם ערבי בילויים שבשנת 1963 פגשה בסבי סולומון נורפלוס... והשאר היסטוריה.
כשאבי נולד הפסיקה סבתי לעבוד והייתה עסוקה בגידול הילדים.
דמות מאד משמעותית עבור סבתי היא דודתה קוקולין, שהייתה כסבתא עבור אבי ואחיו אשר לא זכו להכיר את סבם וסבתם האמיתיים.
סבתי כיום בת 70, אישה חזקה ומלאת מרץ, עדיין גרה בבריסל ומדי שנה מגיעה לארץ לביקור. (בתמונה-בסתי, אמה וסבתה)

סיפור חיי סבי אילן פריליך

סבי, אילן פריליך נולד בשנת 1944 קריית מוצקין.הוא בן שלישי למשפחה בת 6 נפשות.תירצה(אמו) נולדה על גבול רומניה,גרמניה ויוסף(אביו) נולד ברוסיה(היה לו גם שם חיבה והוא זיוגה)הם עלו לארץ באונייה בשנת 1928 .הם התחתנו לפני שעלו ארצה והגיעו כבר עם שני ילדים .שניים נוספים בינהם סבי נולדו בארץ.
הרעיון לעלייה היה של אביו מאחר וחש את הסכנה הטמונה באירופה והרגיש שעליו לעלות לארץ היהודים.בהתחלה,עבדו אביו ואמו בפרדסים וגרו באוהל. לאחר מכן עבד אביו כצלם בחנות צילום שבהרצליה.מקצוע שרכש עוד בחול.לאחר זמן מה החליטה המשפחה להעתיק את ביתה צפונה לכוון קרית מוצקין ,שם הקים את הסטודיו לצילום הראשון באזור!
בנוסף לפרנסתו התנדב אביו של סבי להגנה. בתקופה זו הערבים ניסו לתקוף את חיפה וסביבותיה .יום אחד נודע להגנה ששיירה גדולה של נשק ותחמושת של הערבים מגיע לעכו, לכוון חיפה .אביו וחברי הגנה התחבאו בכניסה לקריית מוצקין ופתחו באש על השיירה ברגע שהגיעה לישוב.כל השיירה הושמדה בפיצוץ אדיר ,שגרם נזק לכל הסביבה ולהרוגים ישראלים רבים.הבית של סבי שהיה במרחק קילומטר מהשיירה נפגע גם הוא מההדף, כל החלונות נשברו וחלק מהקירות נפגעו.היום בכניסה למוצקין יש אנדרטה גדולה לזכר היהודים שמתו באסון זה.

"ילדות של רחוב" עבר סבי.לא היו מגרשי משחקים,לא היה לו נעלי התעמלות ולא היה הרבה אוכל , הוא גדל בתקופת הצנע.המשחקים של סבי היו תופסת ומחבואים(השטח היה גדול לא היו כבישים ,לא מכוניות ולא הרבה בתים).
בגיל 6 עלה סבי לכתה א'.הוא למד בבית הספר "אחדות" שבקריית מוצקין.מתקופה זו זכור לסבי כיצד היה ממתין ברחוב, למוכר הקרח אז היה קונה בלוק של קרח.את הבלוק היו שמים במקרר קטן יותר נכון מעין תא קירור שבזכות אותו גוש קרח קירר ושמר על האוכל.בכל ערב, בכתה ו' היה יוצא סבי לבלות עם כתתו בפארק.הבילוי הכי גדול היה בימי שישי,שם הוא וכתתו היו מתאספים אצל אחד החברים ורוקדים. עד גיל 16 שמרו על קשר הדוק ולאחר מכן התפלגה החבורה איתה הסתובב ,ונשאר קומץ חברים קטן,איתו הוא בקשר עד היום.לאחר מכן למד בתיכון מקצועי בוס"מת.

"בגיל 17 רציתי ללכת לחיל האוויר אך לא התקבלתי מאחר ואני עיוור צבעים(,תכונה שעברה גם לילדי), לכן הלכתי לחיל התותחנים כמפקד ואז להנדסה קרבית" אומר סבי. "בזמן השרות שלי השתתפתי בהרבה מבצעים ומלחמות, 6 הימים,יום כיפור,שלום הגליל . בגיל 21 כשהיה חייל,הכיר סבי את סבתי רחל בבית נופש צבאי. הם נישאו ביום ראשון 1.1.1967יחד הם הקימו משפחה מקסימה.נולדה להם בת בכורה ושמה עינת (אמא שלי)ובן אחד ושמו ערן.בתקופה זו עבד סבי כמנופאי וסבתי עבדה כמזכירה רפואית.הם עברו לחיפה,לכרמל הצרפתי.

(בתמונה-סבי בצבא, מסומן בחץ אדום)

אביו נפטר בשנת 1974 עד יומו האחרון עבד בחנות שהקים.את אחיו איבד בתאונת דרכים(השאיר אישה עם 4 ילדים)ואמו נפטרה 10 שנים אחרי אביו,מיד לאחר שניפרדה מכל המשפחה,אשר באה לחגוג איתה את יום הולדתה ה73.גם היא עבדה עד יומה האחרון.

אחותו הבכורה שרה,הייתה בין דיילות האוויר הראשונות של חברת התעופה אל על,כיום היא בפנסיה.
אחותו הצעירה עובדת משרד החוץ והחל מיוני תיהיה שגרירת ישראל בסינגפור!

סיפור חיי סבתי רחל פריליך

סבתי רחל (מצד אימי) נולדה בחיפה בשנת 1944 בבית חולים "עזרא"(אשר לא קיים כיום).
סיפור שמה של סבתי, בזמנו היה נהוג לקרוא לילדים בשמות הסבא או הסבתא שנפטרו.
מאחר ושמות הסבתא הן מצד האם והן מצד האב נקראה רחל, בעוד אחת נפטרה, התעוררה בעיה על נתינת השם על שם הסבתא מצד האם הסבתא מצד האב גרה בזמנו בירושלים הנצורה …. מה עושים ? נשלחה משלחת מיוחד לירושלים לקבל את אישורה וברכתה לנתינת השם רחל.
באותם הזמנים הייתה הדרך לירושלים ארוכה וקשה ביותר ולכן לקח למשלחת זמן רב עד אשר נרשמה בתעודת הלידה (ממשלת פלשתינה א"י) במזל טוב ב- 12.09.44.
כשמלאו לסבתי 16 שנים הלכה ככל אזרח להנפיק תעודת זהות ואז התברר שהתאריך האמיתי שבו נולדה הוא 20.08.1944.

בית הספר בו למדה סבתי נקרא בית ספר ממלכתי "רמז" שם למדו עד כיתה ט:
ולאחר מכן עברה לבית ספר תיכון מקצועי "ויצו".
סבתי הייתה בתנועת "הנוער העובד והלומד".
המשחקים הפופולאריים של אותה תקופה, היו קלאס, חמש אבנים וקפיצה על
חבל.
בתקופת החופש הגדול לפני בגרותה הייתה נוסעת למשפחה מחוץ לעיר להעביר שם את תקופת החופשה ,לא היו קייטנות בתקופה זו וכשהתבגרה הייתה עובדת
במקום עבודתה של אמה (לשכת המס של חיפה) היית ממיינת כרטיסיות לפי א ב
ושולחת מכתבים (לא של מס הכנסה).
היא וחברותיה היו הולכות לקולנוע ,הסרטים היוונים (אליקי) היו השלאגר הגדול לא הייתה טלביזיה ולא משחקי מחשב, למרות שכיום משתמשת רבות במחשב והוא נחוץ עבורה.
אביה של סבתי, שמעון בוברובסקי ז''ל נולד למשפחה ירושלמית אשר נדדה עד לרוסיה כדי להיטיב עם עתידה. בגיל 17 עלה שמעון ארצה לבדו ולמד בגימנסיה הרצלייה והיה למהנדס מים.
זו הייתה תקופת קדם הקמת המדינה ושמעון היה חבר בהגנה וש"י (שירות הידיעות –מודיעין), הוא שלט בשפה הערבית על בורייה ונקרא בפי חבריו הערבים "אבו יוסף" שזה נחשב כשם כבוד.וכשם בנו יוסף (אבא של יוסף).
את אשתו מנוחה נצר לדור שביעי בארץ הכיר כשרכב על אופנוע ונכנס בחלון ואושפז בבית חולים שבו מנחה התנדבה .השניים התאהבו ולמרות שהיה מבוגר ממנה ב- 10שנים (היא צעירה ויפה מאוד בת עשרים והוא בן שלושים)נישאו ונולדו להם שני ילדים יוסף ורחל.
שמעון עבד בחברת מקורות והקים תחנות שאיבה רבות בארץ.
היה לו שדה שבו גידל אגוזי פקאן בבנימינה(אמי זוכרת עד היום את העצים הגדולים והאצבעות השחורות שלו מהפקאנים.)
אמה מנוחה הייתה בת לשליח מטעם הקרן הקיימת לישראל באלכסנדרייה שם נולדה וחיה שם עד גיל 3.לאחר מכן עברו לגור בקרית מוצקין.
בבגרותה הייתה אחות שנים ספורות ולאחר מכן עבדה בלשכת המס המרכזית בחיפה. נחשבה לאחת הנשים היפות בחיפה רק כשהתחתנה עם שמעון היו רבים ממחזריה שהתעצבו מאוד.
בביתם של מנוחה ושמעון הייתה מפקדה חשאית של ההגנה וכל פעם שהיו עוברים הבריטים הייתה מנוחה יוצאת אליהם עם תה או לימונדה וחיוך כובש בזמן ששמעון היה מסתיר מתחת לבלטות את החמרים החשאיים.